הראל חברה לביטוח בע"מ נ' אבו סנינה ואח'

פסק דין

זוהי תביעה בסדר דין מהר בשל נזקי רכוש בתאונת דרכים.

אין מחלוקת על כך שרכב הנתבעים היה בנסיעה ובנתיב נסיעתו עמדה משאית תקועה. העד מטעם התובעת טוען כי רכב הנתבעים נסע לאחור על מנת לעבור נתיב, וכתוצאה מכך נפגע על ידי רכב העד. הנתבע והעד הנוסף מטעמו, שאף הוא היה ברכב, טענו כי היו בעצירה מוחלטת וכי עד התובעת שנסע במהירות מופרזת לא הספיק לעצור וגרם לתאונה.

העד מעם התובעת הגיע מאחורי הרכב הנתבע. קיימת חזקת אחריות של הרכב הפוגע מאחור, שלא שמר על מרחק מספיק. כאמור, העד טען כי הרכב הנהוג על ידי הנתבע נסע לאחור ובכך צמצם את המרחק בינו לבין רכב העד מטעם התובעת. מכאן שלטענת העד אילולא הנסיעה לאחור היה מצליח לעצור במועד. הטענה בדבר הנסיעה לאחור משרתת, איפוא, עד זה שכן היא מסירה מעליו את האחריות לגרימת התאונה.

עד זה העיד כי בכביש בו נסע ניתן לנסוע במהירות גבוהה יחסית של 60-70 קמ"ש ויותר, ולקראת הפקק מאיטים. הוא העיד גם כי המשאית התקועה חסמה את שדה ראייתו ולא איפשרה לראות את השטח שלפני המשאית. בנוסף העיד כי סבר בתחילה כי מדובר בפקק רגיל ולא במשאית תקועה (עמ' 1 פיסקה ראשונה לעדות).

לאור כל זאת נראה שהעד נסע בתחילה במהירות גבוהה של 70 קמ"ש ויותר מכך, והתקשה לעצור במרחק מספיק. יתכן שהוא סבר שמדובר בפקק שהתנועה בו מתקדמת באיטיות, ולא העריך שהמשאית בעצירה מוחלטת, ועל כן לא האט די הצורך.

הנתבע והעד מטעמו העידו כי עצרו את רכבם לפני המשאית התקועה. הם רצו לעבור לנתיב הנסיעה המקביל אך המתינו שיתפנה מכלי רכב. הן הנתבע והן העד מטעמו העידו כי בינם לבין המשאית היה מרחק של כ-7 או 8 מטרים. טענה זו לא נסתרה על ידי עד התובעת. מרחק כזה מאפשר פניה לנתיב הנסיעה הסמוך לאחר שיתפנה והשתלבות בו, ללא צורך בנסיעה לאחור.

גם אם היה צורך בנסיעה לאחור, בשל המרווח הגדול יחסית בין רכב הנתבעים לבין המשאית אין צורך בנסיעה של מרחק גדול. מאחר שרכב הנתבעים היה במצב עצירה ובניסיון להשתלב, הוא יכול היה לפעול תוך שיקול דעת ושליטה בנעשה. אם החליט לנסוע לאחור, יכול היה לנסוע בנסיעה איטית. לעומתו, העד מטעם התובעת היה במצב של האטה חדה במהירות נסיעתו ובלימת פתאום, כך ששליטתו על הסיטואציה היתה קטנה בהרבה.

לאור כל האמור אני סבורה כי לא הוכחה הטענה שרכב הנתבעים נסע לאחור, ואפילו היה נוסע, היתה הנסיעה למרחק קצר ובמהירות איטית, באופן שלא השפיע מהותית על טווח העצירה שעמד לרשות עד התובעת. מכאן שהתאונה נגרמה כתוצאה מאי שמירת מרחק מספיק או מהירות נסיעה מופרזת של הרכב המבוטח על ידי התובעת.

ב"כ התובעת טען כי העובדה שהנתבעים לא תבעו על הנזקים שנגרמו להם אינה סבירה ומעידה על אשמת הנתבע 1. אכן יש ממש בטענה זו, אולם במקרה זה הנהג שהעיד אינו בעל הרכב ולא ידע מה בדיוק נעשה לתיקון הרכב. בנוסף התברר כי אביו של הנתבע הוא בעל חברת אוטובוסים, כך שיתכן שיכול היה לתקן את הרכב בעלויות קטנות יחסית. על כל פנים אינני סבורה שהטענה מוצקה דיה כדי לשנות את המסקנה דלעיל.

לאור כל האמור אני דוחה את התביעה.

התובעת תישא בהוצאות הנתבעים ושכ"ט בסך 1,500 ₪.

ניתן היום, ו' אדר א תשע"א, 10 פברואר 2011, בהעדר הצדדים.

התוכן בעמוד זה אינו מלא, על מנת לצפות בכל התוכן עליך לבחור אחת מהאופציות הבאות: